על מה מדברים בדייט הרביעי בלי להיתקע אפילו לא פעם אחת?

ידוע כי לאחר שבירת הקרח בדייט הראשון,
בד”כ ע”פ רוב, השיחות קולחות וכל אחד מהצדדים מספר את הצד שלו.
אך לאחר הדייט השני, אולי השלישי,
כאשר כל צד גמר לספר את סיפור החיים שלו, יש ונגמרות המילים.
ובני הזוג הולכים, הולכים והולכים… אך שיחה קולחת בניהם – אין
(להוציא את הזוגות שבשלב זה כבר מציעים נישואין כנהוג בציבור החרדי).

אם הזוג התגבר על כך, מה טוב.
אך אם לא…
השתיקות הופכות להיות יותר ויותר מעיקות.
נדמה כי אין קשר בין בני הזוג,
אין להם נושאים משותפים (מה שלא נכון בעליל),
הפגישה הופכת להיות משעממת,
ובסופו של דבר (עד מהרה) נופל הקשר כולו.

מצד שני של המטבע,
כאשר בני הזוג כן מצליחים לדבר האחד עם השני,
והקשר מתקדם ומתהדק,
פתאום מגלים שאפשר לדבר שעות על גבי שעות.
גם ארבע וחמש שעות לדייט.  
אין שתיקות בפגישות, ורק השעות הקטנות של הלילה
והעייפות המצטברת גורמות לנפגשים להפסיק לדבר.
או יותר נכון להחליט שממשיכים לדבר אחרי החתונה.

השאלה אם כן, היא מה עושים על מנת להמשיך לדבר
והאם זו גזירה משמים ?
שכן אם זו גזירה משמים, ואנחנו לא אמורים להיות בעל ואישה,
מה יעזור לנו אם נלמד כיצד להתגבר על השתיקות המביכות בדייטים,
ונאמץ את הדרך ששוברת את הקרח וגורמת לנו לדבר עד בלי סוף ?

תשובה:

נכון, אם הקב”ה גזר שלא תתחתנו זה לא יקרה,
ואולי אתם נפגשים על מנת שכל אחד יברר לעצמו דברים על חייו.
דברים שאפשר לברר אך ורק  :
או באימון אישי, או בדייט.
ומפני שהקב”ה אוהב אתכם ורוצה לקדם אתכם בחיים,
אזי אם יש מה לברר ולקדם בחיים שלכם,
ולא בחרתם בעצמכם באימון אישי.
הקב”ה בוחר עבורכם את אופציית הדייטים ומפגיש אתכם
פעם ועוד פעם ועוד פעם, עם מי שיקדם אתכם לתובנות אישיות
שיעלו את החיים שלכם על המסלול הנכון,
ויעשו לכם את החיים טובים יותר, ונכונים יותר.
ממילא גם מתוקנים ומאושרים יותר!!!

אפשרות נוספת היא שאולי הסיבה שבגינה נפגשתם, היא עשיית חסד.
כלומר, נפגשתם על מנת להציע לצד השני את הדייט הבא שלו/ה.
זאת אחרי שעשיתם חסד עם הצד השני ועזרתם לו/ה לברר את מי
הוא/היא לא רוצה.
שגם זה חסד עצום!!!

נוסף לכך, אולי דווקא מההצעה שלכם,
לצד השני תצמח החתונה שלו/ה.
ומשמים מגלגלים זכות על ידי זכאי, וכן הפוך לצד שלכם.

כמובן ישנם עוד כמה אפשרויות שאין זה המקום להאריך בהם במאמר זה.

בכל אופן, לגבי השאלה לעיל:
מה לעשות על מנת להמשיך ולדבר בדייטים,
גם בדייט השלישי והרביעי אחרי שגמרנו לספר על עצמנו?

התשובה מתחילה מ…  לתת יחס אישי לצד השני.
שהרי, אם אחרי שנתתם את “הנאום לאומה”,
וסיפרתם את עצמכם לדעת, כמה שרק יכולתם,
אולם הצד השני של הדייט, היה פסיבי ונאלץ רק להקשיב למונולוג שלכם.

או גם במקרה יותר עדין, בו שני בני הזוג מקשיבים בעניין אחד לשני,
אולם כל אחד נשאר בצד שלו עם הסיפור שלו, ובאמת אין קשר בין שני הסיפורים.
הם לא מצטלבים בשום נקודה, ואין שום נקודה משותפת בניהם.

מגיע הזמן בסוף הסיפורים האישיים שבו אתם נדרשים לייצר
את “הביחד” שלכם. ובמידה ולא תייצרו את “הביחד” שלכם,
וממילא את נאום הסולו שלכם, כבר סיימתם.
התוצאה תהייה שתיקות ארוכות בפגישות שישאירו אתכם לבד חלילה.

מבחן הזוגיות הוא הזוגיות !!!

לאחר הגדרת הבעיה, קל יותר לגשת אל הפתרון.
הפתרון טמון כפי שכתבתי לעיל:
ביחס האישי שתתנו לצד השני,
והדבר קורה עוד במהלך הדייט הראשון כאשר הצד השני מספר על עצמו.
ועוד לפני כן, בשיחת הטלפון ובקביעת מקום הפגישה שתהיה נוחה דווקא לצד השני.

כאשר הצד השני מספר על עצמו, עליכם לגלות עניין בסיפור,
לשאול שאלות על הנושא המדובר, ולא רק לשמוע סיפור כגון:
עשיתי שירות ב…, למדתי ב…, למדתי במגמת…, 
שברגע שנגמר הסיפור, נגמר גם נושא השיחה.

אלא לשאול בכל שלב ושלב:
היה לך טוב ב…?, למה בחרת ללמוד ב..?,
למה בחרת ללמוד במגמת…?,
מה / מי השפיע על הבחירה שלך…?
מה עשה לך טוב שבחרת דווקא בבחירה הזו ?
ועוד…
העיקר לא להשאיר את הצד השני במונולוג (מבלי להיכנס לו לדברים),
אלא להפוך את סיפור החיים שלו לדבר שיש בו עניין,
לדבר שמעניין גם אותי.

עוד לא פגשתי אדם שנעלב ממחאה!

כתבתי לעיל, שהבעיה היא שכל אחד נשאר בצד שלו עם הסיפור שלו,
ובאמת אין קשר בין שני הסיפורים.
הם לא מצטלבים בשום נקודה, ואין שום נקודה משותפת בניהם.

לכן, הפתרון הוא להזדהות עם הסיפור של השני כאילו זה הסיפור שלי,
או לכל הפחות של אח שלי או של אחותי.
צריך לזהות ולהזדהות עם נקודות האור בסיפור של הצד השני,
מה שקשה מאוד יהיה לעשות אם אני בא לפגישות בגישה ביקורתית,
המחפשת את המתאים לי.
משל עליי להוריד מוצר מוגמר מהמדף.

כאשר זיהיתי את נקודות האור שבצד השני, עליי להציף אותם.
אפילו קצת להתלהב, או לכל הפחות להתרשם לטובה,
זו הנקודה שממנה מתחיל החיבור בסיפור המשותף שלכם.

הדרך המהירה והטובה ביותר להראות לצד השני שאני איתו/ה,
שאני מזדהה עם הסיפור שלו/ה, הוא – לשבח!!!  
או בלשון העם לתת מחמאות לצד השני.
זאת ניתן לעשות כאשר אני מזהה נקודות של טוב,
של אור, של יושר בסיפור חיים של הצד השני,
ולמי אין נקודות כאלו ?

אין דבר שמאחד ומחבר יותר ממחמאה!
כמו שאין גם דבר שיותר מפריד, מרחיק ומעצים את השתיקות,
מאשר ביקורתיות ושיפוטיות!

אני מאמין שאין סיפור חיים שאי אפשר למצוא לו נקודות
הצטלבות עם סיפור החיים של הצד השני.
גם אם מדובר מצד אחד על יוצא סיירת חוזר בתשובה,
שחזר לא מכבר מהודו הרחוקה.
ומצד שני מדובר על בחורת אולפנה מבית דתי,
שהייתה קומונרית בשירות לאומי.
תמיד, תמיד ניתן למצוא את המשותף לי בסיפור של השני.
(לא סיפור משותף לשנינו)

את הצטלבות סיפורי החיים אני משאיר לקוראים,
שהרי כאן מדובר “בים שאין לו סוף”.
אולם בדבר אחד אני בטוח,
שגם אם לא ניתן למצוא בסיפורי החיים שלכם נקודות זהות או משותפות,
אם נזדהה וניתן מחמאות על סיפור החיים של הצד השני,
סיפורי הנפשות יפגשו גם יפגשו.
הלב יפתח במקום להיחסם,
ורק השעון (והחתונה…) יעצרו את השיחות האין סופיות ביניכם.

כותב באהבה ובתקווה

אלי גרון,
ביה”ס לזוגיות בואי כלה.