אני רוצה לשתף אתכם במכתב שקיבלתי..
שלום אלי גרון,
אני כותבת לך את הדברים האלו מתוך מבט לאחור,
אחרי שכל המהומה שכחה,
ואני נשואה ב”ה כבר 5 שנים.
שרק עכשיו בפרספקטיבה היותר רחבה,
אני מבינה את גדול האירוע,
ואת גודל התודה והכרת הטוב שאני רוצה להגיד לך.
התחלתי להיפגש בגיל 18 וחצי עם הרבה ציפיות,
הרבה אידיאלים, והרבה חלומות ורודים בראש.
אולם ככול שהפגישות נמשכו,
התחלתי להבין מה אני לא יודעת על עצמי, על החיים בכלל.
מה לא סיפרו לי, ולא לימדו אותי אף פעם.
למרות שגם בתיכון וגם בשירות הלאומי, היו תמיד מסביבי דיבורים על חתונה.
ככול שהתארכו הפגישות (ולא הגיעו לחתונה),
נחשפתי יותר ויותר למורכבות של אנשים, לסגנונות השונים,
למה אני באמת מחפשת, למה אני לא מתחברת, ולמה כאשר אני כן מתחברת,
הצד השני לא רוצה.
וכן, גילתי במהלך הפגישות גם ממה אני מפחדת,
מה פותח אותי, ומה סוגר אותי.
איזה סוג של בית אני רוצה להקים, למי אני רוצה שהילדים שלי יהיו דומים….
ועוד הרבה הרבה דברים שלא הכרתי קודם לכם, ושבשום שיעור,
בשום מסגרת שהייתי בה, מעולם לא הכינו אותי התמודד איתם.
כך עברו להם 6 שנים ארוכות בדייטים, 6 שנים בהם הרגשתי כמו סירה קטנה בים הגדול.
פעם הגלים הרימו אותי למעלה למעלה בהרגשה מטורפת שהלב מתרחב,
והנה הנה זה בא, וכבר יכולתי לראות את עצמי בשמלה לבנה על כיסא הכלה,
ולשמוע באוזני את תזמורת החתונה מנגנת ברקע.
ופעם הגלים הטיחו אותי בחוזקה להתנפץ לרסיסים על סלעי המציאות העגומה,
כשעוד חתונה נפלה, וחוף המבטחים הנכסף שוב הלך והתרחק באופק.
ללא הכנה, ללא הכוונה, ללא רשת ביטחון שתקלוט אותי פעם נוספת בשעת הנפילה.
אווי… היום אני נזכרת כמה כוחות נפש הייתי צריכה על מנת לא להתייאש,
כמה כוחות נפש היית צריכה על מנת לשוב ולחפש את האדם הנכון,
דרך כל הבירורים והחיפושים, ולהמשיך איתו לדייט הבא,
כאילו אני לא שרוטה מכל מה שקרה עד עכשיו.
זאת מבלי שאני יכולה לדעת האם גם הקשר הזה יסתיים בכל ענות חלושה,
או אולי יביא אותי סוף סוף אל החתונה.
רק מי שהיה שם יכול להבין על מה אני מדברת,
כל נפילה כזו זו הרגשה נוראה שאין הדף יכול להכיל…
אבל לא רק בשעת נפילת קשר הרגשתי כך.
ככול שהשנים התארכו בדייטים, הלכה וליוותה אותי הרגשת מועקה של לחץ,
של פחד, של “אולי אני לא מספיק טובה”, “אולי הפכתי להיות בררנית”,
ועוד שאר ירקות שלילים שרצו לי בראש.
הרגשת מועקה שצועקת עליי מפנים שאני לא רוצה חלילה להיתקע,
ולהמשיך בדייטים גם בגיל 30.
מחשבה שלא יכולתי לשאת אותה, אפילו כתאוריה.
ויחד עם זאת הדייטים (והנפילות), נמשכו כאילו כלום.
והסירה הקטנה בים כבר מזמן איבדה קשר עין עם החוף…
אז פניתי אליך, בגיל 24, אחרי כמעט 6 שנים בדייטים.
ככה, עם כל העומס הנפשי הזה.
ואני זוכרת שאפילו לא רצית לשמוע עד הסוף את כל מה שהיה לי לשפוך.
אמרת, שאליך באים על מנת לעבוד, לא על מנת לדבר.
(בדיעבד כמה שצדקת) והתחלנו לעבוד בשיחות וידאו משבוע לשבוע.
כך התחלתי את השיחות איתך בגיל 24, לאחר כמעט 6 שנים בדייטים.
אז פשוט זרמתי איתך, היום 5 שנים אחרי אני יודעת שהשיחות האלו נתנו לי המון,
וסוף סוף סידרו לי את הראש.
היה שם המון תובנות ושינוי פרדיגמות של שבירה של אמונות מגבילות,
של העצמה אישית, של עין טובה על הצד השני,
של חשיבה זוגית שלא הייתי רגילה אליה, של מציאת התכונות הטובות בצד השני,
של רוגע ושלווה נפשית שגרמו לי להיות יותר שמחה, ויותר לקבל את הקשר.
של חכמת חיים שעזרה לי מאוד בקשר,
של זריקת רשימת המכולת ושאר חסימות שהיו לי.
ובעיקר הייתה שם חתונה מדהימה,
עם אדם שאני אוהבת ומחוברת אליו
8 חודשים בלבד אחרי שהתחלנו לדבר!!!
היום 5 שנים אחרי, בפרספקטיבה לאחור אני מבינה כמה שעזרת לי.
ולא רק בדייטים עד שהגעתי לבעלי, אלא בכל בניית הקשר, גם אחרי החתונה.
הכלים לבניית זוגיות, וראייה נכונה על החיים שנתת לי,
ממשיכים ללוות אותי ואת בעלי גם 5 שנים אחרי,
וכנראה שגם ימשיכו ללוות בעתיד.
היום עם שני ילדים קטנים, וגם בטן מלאה,
אני מרגישה שהמילה תודה מצמצמת את מה שאני רוצה להגיד לך.
ומזל שאני כותבת את הדברים על המחשב, ולא על דף,
כי אחרת כל הדף היה נרטב לי.
הרגשתי חובה רגשית לכתוב לך את הדברים.
אתה יכול כמובן לפרסם אותם אצלך באתר,
שמי שעובר את מה שאני עברתי שידע שלא צריך לחכות לקצה גבול הסיבולת והחסימות,
על מנת לקבל ליווי מקדם לחתונה, אפשר גם הרבה לפני.
וגם שאכן זה עובד, וזו לא תאוריה.
אני התחתנתי בעזרתך ב”ה בשמונה חודשים בלבד,
לאחר 6 שנים של סבל מיותר.
אז הרבה תודה, והמון המון בהצלחה
רחל יעל דובדבני (לשעבר מוריה)
